Igeret Teiman: Capítulo 19. Incluso el relato de la salida de Mitzraim (Egipto) no comprendía.

BS"D

גם את חשבון יציאת מצרים לא הבינו

ודע, שהקץ שבאר הקב"ה אותו בביאור, כלומר גלות מצרים שאמר בראשית ט"ו י"ג "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה", לא נודעה אמיתתו ונפל בו ספק. מהם מי שסבר שארבע מאות שנה אלו משעה שירד יעקב אבינו למצרים. ואחרים חשבו משהתחיל השעבוד והיא שנת שבעים לאחר שירד יעקב אבינו למצרים. ואחרים חשבו אותה משעה שנאמרה נבואה זו לאברהם אבינו והוא מעמד בין הבתרים. וכשמלאו ארבע מאות למעמד בין הבתרים יצאו ממצרים קצת בני ישראל קודם שעמד משה רבנו שלשים שנה ועלה בדעתם שכבר תם הקץ והרגום המצרים והכבידו עליהם השעבוד כן הודיענו חכמים ז"ל. ועל האנשים ההם אשר טעו בחשבונם ודמו שכבר באה הגאולה ויצאו אמר דוד תהלים ע"ה ט' בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב. והקץ האמיתי היה ארבע מאות שנה משנולד יצחק, שהוא זרע אברהם שנאמר בראשית כ"א י"ב "כי ביצחק יקרא לך זרע". ואמר יתברך שם ט"ו י"ג "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה". ובזמן הגלות ישלטו אותם וישעבדו בהם וייגעום. כך הוא פירוש הפסוק. והיו ארבע מאות שנה לגירות ולא לשעבוד. ולא התבאר זה עד שעמד הנביא הגדול. ונמצא שמיום שנולד יצחק עד שיצאו ממצרים ארבע מאות שנה בשוה.

ואתה דן מקץ זה קל וחומר: ומה הקץ הזה שנודע זמנו והתבאר, לא ידעוהו, כל שכן הקץ הזה הארוך שפחדו הנביאים וחרדו מרוב אריכותו, עד שאמר הנביא על דרך התמה תהלים פ"ה וי"ו "הלעולם תאנף בנו תמשוך אפך לדר ודר". ואמר ישעיהו כשספר אריכות הגלות הזה ישעיה כ"ד כ"ב "ואספו אספה אסיר על בור וסגרו על מסגר ומרב ימים יפקדו". ובאר לנו דניאל עומק ידיעת הקץ והיותו סתום ונעלם, ולפיכך מנעונו החכמים ז"ל מלחשוב הקצים לביאת משיח לפי שייכשלו בהם ההמון, ושמא יטעו בראותם שבאו הקצים ולא בא. וכן אמרו החכמים ז"ל תפח רוחם של מחשבי קצין, לפי שהם תקלה לעם. לפיכך התפללו עליהם חכמים שתפח דעתם וישחת חשבונם.

ואנו דנים את רב סעדיה לכף זכות, ונאמר שמא מה שהביאו לעניין זה ואע"פ שהיה יודע שהתורה אסרה זה, לפי שהיו בני דורו בעלי סברות רבות נשחתות, וכמעט שתאבד תורת ה' לולי הוא, ע"ה, לפי שהוא גילה מן התורה מה שהיה נעלם וחזק ממנה מה שנדלדל, והודיעו בלשונו ובכתבו וקולמוסו, וראה בכלל מה שראה בדעתו לקבץ המון העם על דרך חשבון הקצים כדי לאמץ אותם ולהוסיף על תוחלתם. והוא התכוון בכל מעשיו לשם שמים, ואין לטעון עליו על שטעה בחשבנותיו כי כוונתו היה מה שאמרתי. 

19. Incluso el relato de la salida de Mitzraim (Egipto) no comprendía.

[1] Recuerde que incluso la fecha de la terminación del exilio egipcio no se conoce con precisión y dio lugar a diferencias de opinión, aunque su duración se fijó en la Escritura, donde se lee:

“Y servirán; y martirizaran (a tu simiente) durante cuatrocientos años” (Berreshit 15:13)

[2] Algunos estimado el período de cuatrocientos años desde el momento de la llegada de Ya’acob Avinu en Egipto (Yacub 'iaa Misr), otros pensaban que esta profecía fue pronunciada a Avraham Avinu y esto fue transmitido en partes.

[3] A la expiación de cuatrocientos años después de este evento, y treinta años antes de la aparición de Mosheh Rabeinu (Musa Rasul-Allah), un grupo de los hijos de Israel salió de Egipto, porque creían que el exilio había terminado para ellos.

[4] Ellos fueron sometidos y muertos por los egipcios.

[5] La cantidad de los hijos de Israel que se mantuvo en consecuencia agravados a medida que aprendemos de nuestros sabios, los maestros de nuestras tradiciones nacionales.

[6] David a”h ya se hizo alusión a los israelitas vencidos que calcularon  mal la fecha de la redención en el verso:

בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב

“Los hijos de Efraim eran como arqueros que manejan el arco y retroceden en el día de la batalla” (Tehilim 78:9).

[7] En verdad, el período de cuatrocientos años comienzo con el nacimiento de Yitzjak la simiente de Abraham, por excelencia, como pueden ser visto en el verso: 

"Porque en Yitzjak te será llamada a ser semilla de ti" (Berreshit 21:12), y en el verso: “Tu simiente será peregrina en una tierra que no es suya, que servirán a ellos, y por ellos serán afligidos cuatrocientos años”. (Berreshit 15:13)

[8] En el exilio, que gobernarían, esclavizarían y les malatratarian, esta es la implicación de este texto.

[9] Los cuatrocientos años mencionados en este verso se refieren a la duración del exilio, y no [exclusivamente] a la esclavitud de Egipto.

[10] Este hecho fue malinterpretado hasta que llegó el gran profeta (Mosheh), cuando se dieron cuenta de que los cuatrocientos años mencionados en este verso se refieren a la duración del exilio, y no [exclusivamente] a la esclavitud de Egipto.

[11] Este hecho fue malinterpretado hasta que llegó el gran profeta (Mosheh), cuando se dieron cuenta de que los cuatrocientos años se remonta precisamente al nacimiento de Yitzjak.

[12] Ahora bien, si tanta incertidumbre prevalecía en lo que se refiere a la fecha de la liberación de la esclavitud egipcia, el plazo de que se haya fijado, ¿cuánto más sería el caso con respecto a la fecha de la redención final? la duración prolongada del cual estuvieron horrorizados y consternados nuestros videntes inspirados, de modo que uno de ellos fue movido a exclamar:

“¿Estarás airado con nosotros eternamente? ¿Extenderás Tu indignación a todas las generaciones?”  (Tehilim 85:6)

[13] Yeshayahu (Isaías-Asheia), también, en alusión al exilio prolongado a cabo, declaró:

 “ואספו אספה אסיר על בור וסגרו על מסגר ומרב ימים יפקדו-Y serán juntados, como se juntan los prisioneros en el calabozo, y serán encerrados en la prisión, y después de muchos días serán castigados” (Yeshayah 24:22)

[14] Puesto que Daniel ha proclamado el asunto un secreto profundo, nuestros sabios han interceptado el cálculo del momento de la redención futura, o el cómputo del periodo de la llegada del Mashiaj, porque las masas podrían estar desconcertadas y confundidas debido a que el Mashiaj falle en aparecer como se había pronóstico.

[15] Los rabinos invocaron a Di”s para frustrar y destruir a los que tratan de determinar con precisión el advenimiento del Mashiaj: " Malditos sean los huesos de aquellos que calculan la llega de los días venideros" (Sanhedrín 97b) [[proclama el Talmud, porque dirán “Ya que los días venideros ya están aquí, y [Mashiaj] aún no ha llegado, él nunca llegará”. Pero [de todas formas], debemos esperarlo…”]]

[16] En cuanto a los cálculos mesiánicos de R’ Sa’adia, hay circunstancias atenuantes para ellos, aunque sabed que se desecharon.

[17] Para los judíos de su tiempo estaban perplejos y equivocados.

[18] La religión divina podría haber desaparecido poco menos que él no había alentado a los pusilánimes, y difusa, diseminada y propagado de boca en boca y la pluma un conocimiento de sus principios básicos.

[19] El creía, con toda seriedad, que por medio de los cálculos mesiánicos, que inspiraría a las masas con la esperanza de la verdad. En verdad de todo.